לע ץחל, word ץבוקכ ץבוקה תא סיפדהל תנמ לע
("םשב הרימש" לע זאו ,רבכעה לש ינמיה רותפכה ץוחלל שי)
הקדמה
סיפורי האהבה של עגנון נותחו בגישות רבות: חברתיות, ביקורתיות,
פילוסופיות, פסיכולוגיות ועוד ועוד. במאמרנו זה נצביע על גישה
אפשרית נוספת העולה בשני סיפורים ידועים. הפעם תהיה זו הגישה
הפמיניסטית, דהיינו מאבקה של האישה לשוויון זכויות. נעיין תחילה
בסיפורים תוך ההדגשה והראייה הפמיניסטית המיוחדת של כל סיפור,
ובפרק הסיכום נביא את מסקנות העיון בשני הסיפורים..
פרק ראשון: עיון ב"הרופא וגרושתו"
פרק שני: עיון ב"בדמי ימיה"
פרק ראשון: עיון ב"הרופא וגרושתו"
א. הרקע: זמן ומקום ההתרחשות
זמן היצירה הוא אחרי מלחמת-העולם הראשונה. המקום הוא וינה,
עיר הבירה של אוסטריה. המספר הוא רופא, והוא בעצם מספר את
סיפורו האישי. דרך סיפורו היא שקטה, אך כמו במרבית סיפורי עגנון,
מתחת לשקט הסיפורי מסתתרת סערת רגשות גדולה.
בראשית הסיפור מתוודע הקורא לעולם, שאין בו "מתנות חינם".
זהו עולם, שהחומריות היא הקובעת. זהו עולם של קנאה וצרות עין.
יותר מכך. האחות הראשית "שונאת את הכל" )פרק א'(. והפרופסור:
"העביר עיניו מיסורי החולים..." )שם(. ולמה? התשובה ניתנת מייד:
"בשביל מיטותיהם שיהיו סדורות יפה..." )שם(. לא פחות ולא יותר!
בעולם זה איפוא שבו סידור המיטות חשוב יותר מיסורי החולה חיים.
גיבורי היצירה: הרופא, ד"ר קובה )מלשון יעקב( ודינה גרושתו.
ב. הרופא והאחות - שני הגיבורים הראשיים
הרופא מספר על האהבה שלו לדינה, על הנישואים ועל הגירושים.
בתחילה הוא מתאר את דינה האחות כשונה מאוד מכל האחיות
והרופאים. יחסה לחולים הוא חביב ואנושי ביותר. חיוכה הביא נעימות
לחולים. כולם רצו בטיפולה. חיוכה היה מכניע אפילו את האנשים
הכועסים. חיוך זה היה הניגוד לסביבה האגואיסטית והחומרנית,
המתוארת בפתיחה. נוסף על חיוכה המקסים הייתה בעיניה "תכלת
שחורה". צירוף זה - יש בו ניגוד. הרי תכלת ושחור מנוגדים זה לזה.
התכלת מסמלת את הטוהר והנעימות של האחות דינה. אולם מה יכול
לסמל השחור? אכן, כבר בראשית הסיפור רומז המספר )היודע היטב
מהו אותו שחור!( למשהו פגום לדעתו. על ה"משהו" הזה נסוב עיקר
הסיפור. זה הוא בעצם היחס למעשי האישה, וכנראה היחס לאישה
באותם ימים, שבהם מתרחשת העלילה.
בהמשך הסיפור, מתברר גם מה יחסה של האישה עצמה ל"משהו"
הפגום הזה, ואם היא רואה בו פגימות כה גדולה, כמו שהרופא רואה
בה.
ג. עלילת הסיפור
עלילת הסיפור היא עלילה די פשוטה: רופא מתאהב באחות מיוחדת
)כמתואר לעיל(, והיא נענית לאהבתו והם נישאים. הנישואים מחזיקים
מעמד שלוש שנים. במשך כל שלוש השנים הציק לה הרופא על הגילוי של
אשתו, כי "דברים היו לה עם אחר" )לפני הנישואים - פרק ד'(. מרגע
אותו גילוי אין הרופא מרפה ממנה, בהתנהגותו כלפיה הוא ממש מטריף
את דעתה, ובסופו של דבר הוא מסכים להצעתה של אשתו להתגרש.
ד. פשר ההתנהגות של הרופא
מדוע הוא מציק לה כל-כך? האין כאן יחס בוטה כלפי האישה?
כבר ציינו בפתיחה, שרקע הסיפור הוא עולם נוקשה ומחמיר, עולם
אנוכי וקר.
הסיפור נפתח כך: "כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות
רחמנית בחורה בלונדינית..." )פרק א'(. נשים נא לב, שהרופא אינו
משתמש בביטוי הרגיל "פגשתי", אלא דווקא ב"מצאתי". המילה הזו,
"מצאתי", כבר רומזת לנו על יחסו הרכושני כלפי האישה. הוא מוצא
את האישה כרכוש, כאילו היא "מציאה", שאפשר לקנות אותה.
הסיפור מעלה הצדקה נוספת ליחסו זה. הרופא בא מבית עני וקפדני.
הקפדנות הביאה אותו לקנאתו הגדולה. עובדת מוצאו מבית עני )אביו
היה פחח עני - פרק ג'( גורמת לו להיות עוד יותר חומרני. הוא רואה
בדינה כרכושו הפרטי. הוא יודע, שהוא עלול להרוס את חייהם בשאלותיו
הטורדניות, אולם הוא אינו מצליח לבלום את רוח התקופה והמהות
הפנימית, הטבועים בו כל-כך חזק.
האם גם דינה האחות רואה במעשה שעשתה )שכבה עם אחר לפני
הנישואים( דבר נורא?
ראשית, דינה שייכת למשפחת אמידים והיא אינה מקפידה על דבר,
ואף לא על בגדים, כמו הרופא )שם(.
שנית, כפי הנראה, היה לדינה חשש מסוים מגילוי המעשה. היא חששה
מתגובת בעלה, והיא דוחה את הגילוי בתקווה, שבינתיים תשתלט עליהם
אהבה גדולה ולא יהיה צורך לספר על המקרה מהעבר. היא אומרת לבעלה
הרופא במפורש: "נשמח ידידי נשמח ולא נשבית את שמחתנו" )שם(.
היא חוששת, שאם תספר, הרי תושבת השמחה, שמחת האהבה. אולם
דעתו של בעלה לא נחה, כלשון הסיפור, ויום אחד היא מחליטה לגלות לו
ויהי מה!
תגובת בעלה הייתה הלם מוחלט: "רפה ליבי ואחזתני צינה" )פרק ד'(.
ובהמשך הוא אומר לה במפורשות: "דבר מעין זה לא היה עולה על
ליבי" )שם(. אחר-כך, הוא עוד מוסיף להביע את השקפת עולמו:
"ישבתי תוהה ומשתומם עליה, על שעשתה מעשה שאינו לפי כבודה"
)שם(. הוא מדבר בשמה, היא פגעה בכבודה! אבל היא אינה חשה כך.
כבודה לא ירד בעיניה. אולי חשה אי-נעימות מסוימת, אך זו נובעת אולי
מרגישותה וצניעותה הנשית. ובכלל, היא רוצה להמשיך בחיים רגילים,
ולכן היא נישאת לבחיר ליבה, אוהבת אותו ורוצה לשמוח עימו.
ייתכן, שהיו לה רגשות אשמה מסוימים, כי באחד המצבים, בו בעלה כמעט
מטריף את דעתה, היא אומרת: "פתח את הדלת ואת החלונות והודע את
כל העולם את תועבותי" )סוף פרק ו'(. אבל אפשר לפרש את ההתנהגות הזו
של דינה גם כזלזול ולגלוג על התנהגותו כלפיה!
אפשר להעלות טענה נוספת כנגד הרופא.
האם דינה תעלה על דעתה להציג לרופא שאלה דומה: ההיו לך דברים עם
אחרת? לא!!!
ניכר איפוא, שההכרה בשוויון הזכויות של האישה לא היתה רווחת
באותה תקופה, ולכן דינה אינה מעיזה אפילו לחשוב בסתר ליבה
)או אולי -כן?( מחשבה כזו.
אולם נשאלת השאלה: אם ידעה דינה, שבעלה עלול למרר לה את חייה
בשל אותו "חטא", למה אם כן גילתה לו ונישאה לו?
התשובה: היא מנסה. בתת ההכרה שלה היא חששה מהגילוי, אך קיוותה,
שבעלה המלומד והמתקדם יעזוב את הדעות הקדומות על חיי האישה
ומעשיה לפני החתונה. אולם היא טעתה. הוא בעצמו מעיד: "אנשים
משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם,
ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות." )פרק ז'(
דברים מפורשים אלו הם המפתח להבנת עולמו ולהרגשתו הבסיסית.
במקום לבחור לו דרך חדשה )=דרך החופש(, אנו בוחרים בדרך ישנה
)=מחזיקי נושנות(, דהיינו: אין זכויות לאישה! אסור לאישה לקיים
יחסים עם אחר לפני החתונה! נשים נא לב, שהוא מנסח את דבריו בלשון
רבים, ודבר זה מוכיח, שזו כנראה רוח התקופה, בה הוא חי.
דינה היא נבונת ההתרחשות, והיא יודעת שבעלה שבוי בדעות בקדומות
הללו, וזה מה שגרם לו להיות חולה! דינה היא בעצם הדמות הבריאה
בסיפור. הסיפור מציג בצורה מיוחדת את הטענה, שלמרות היחס של
חוסר-שוויון לאישה, הרי היא מצליחה לשמור על עצמאותה. היא אמנם
סובלת בשל הדעות הקדומות של בעלה, אבל עד גבול מסוים. ברגע שהיא
רואה שבעלה אינו יכול בשום פנים לקבל את מעשיה בעבר, אז היא
מחליטה לדרוש גט, וכך היא הופכת למושכת בחוטים והופכת לגיבורת
הסיפור. והיא מקבלת את הגט כרצונה.
עגנון מראה בסיפור זה את סבלה של האישה בראשית המאה העשרים,
ורומז, שאם ימשיכו באי-שוויון לנשים וביחס מחפיר אליהן, הרי יחס זה
יביא לתגובה חריפה של האישה!
יתר על כן. בסופו של דבר, הבעל מצטער על יחסו לאשתו-גרושתו. בלילה
על מיטתו הוא קורא לה, לדינה: "אחות אחות בואי אצלי..." )סיום
הסיפור(. עכשיו הוא מרגיש כמה היא חסרה לו. עכשיו הוא רואה כמה
טעה ביחסו אליה.
קריאה זו מביעה אפוא את ניצחונה המוחלט של דינה על בעלה הרופא.
זאת ועוד. אותו רופא, בעל הדעות הקדומות, מתוודה בסיפור אחר
של עגנון, כי הוא לא הצליח למצוא לו אישה אחרת, ואילו דינה גרושתו
מצאה לה בעל אחר! )הדבר מסופר ברומן "אורח נטה ללון", עמ' 293(.
היא מצליחה להינשא לגבר אחר, והוא אינו מצליח. והוא, הגבר בעל
הדעות הקדומות, מעריך את האישה, את גרושתו, ושולח מכתב ברכה,
לה ולבעלה החדש! )שם, שם(. האין בכך הודאה ברורה בניצחונה?!
ניצחונה מתבטא אם כן ב:
1. דרישת הגט בגלל אי-ההכרה של הבעל באפשרות קיום יחסי המין
שלה לפני הנישואין.
2. קבלת הגט.
3. נישואים לאיש אחר.
בעצם, כבר עם גילוי סודה היא עשתה צעד נועז, כי ייתכן, שאז, באותם
ימים לא היה מקובל, שאישה תקיים יחסי מין לפני החתונה. לאחר מכן,
משלא קיבל הבעל את הדבר, המשיכה במאבקה, קיבלה גט ונישאה
לגבר אחר, שכנראה לא הציק לה כלל, בעל שלא ראה כל פסול בעברה
של אשתו, ובלשון הסיפור, לא ראה כל "תכלת שחורה" אצל אשתו!
פרק שני: עיון ב"בדמי ימיה"
א. פתיחה
"את חובתי אעשה", קובעת תרצה, גיבורת הסיפור "בדמי ימיה".
זהו משפט מפתח. חובה שהיא קבעה לעצמה. לפי הבנתה, חובה היא
רצון, רצונה החופשי )שמה מעיד על רצונה החזק. תרצה=רצון!(, ובכל
הסיפור היא תבטא את רצונה לבחור מיהו חתנה, ולא אחרים יקבעו
מיהו המיועד לה.
מול כל העולם הגברי היא מתייצבת. מול אביה, מול השדכן, מול המחזר
לנדא ומול מזל )חתנה(.
לאביה היא מבשרת, שהיא כבר התארשה! לאב המופתע לא נותר אלא
לגמגם ולהציע לדבר על כך מחר )עמ' 54(.
ללנדא, המחזר אחריה, היא גורמת מפח נפש בדחותה אותו, והיא מקווה,
כי לא יתאבד בגללה )עמ' 93(.
למזל היא אומרת במפורש, שאינה חפצה במשחקים רומנטיים, אלא
בנישואים ממש: "מה שנאתי את הרומנטיקה הזאת" )עמ' 34(.
גם בידידתה המבוגרת )חברתה של אמה( היא גוערת: "ומדוע לא תברכיני
במזל טוב?" )עמ' 64(.
ב. רקע לבעיה:
סבה של תרצה, מצד אימה לאה, קבע לבתו מי יהיה חתנה. זה יהיה
הסוחר העשיר, מר מינץ. את מי שבאמת אוהבת בתו-לאה, את מר מזל,
הוא מסלק, בטענה, כי מזל הוא מורה עני ולא יהיה לו די כסף לטפל
בלאה בתו החולנית )עמ' 42(.
ומכאן מתחילה הטרגדיה. לאה אמנם שומעת בקול אביה ונישאת למינץ
העשיר, אולם דווקא אז מתגברת מחלתה. היא מספיקה ללדת את תרצה,
אך מתה מאהבה נכזבת ומגעגועים למזל אהובה המסולק על ידי אביה.
כך נפתח הסיפור: "בדמי ימיה מתה אמי."
לאה האם הייתה צייתנית ופסיבית. היא הדחיקה את רצונה, נכנעה
לאביה, אך כאמור שילמה על כך בחייה.
תרצה בתה נחנה ברצון עז ביותר )כנזכר לעיל(, והרצון העז הזה הביאה
לפעילות רבה ביותר ולמלחמה עיקשת להשגת מטרתה.
היא בטוחה, שנגרם עוול למזל, החתן האהוב של אמה, והיא רוצה לתקן
את העוול הזה )יש אומרים, שהשם תרצה משמעו גם לתרץ, כלומר לפצות
את מזל ולא רק מביע משמעות של רצון(.
ברור שהייתה רוצה להקל גם על כאב אמה, אך הואיל ואמה כבר מתה,
הרי לא נותר לה אלא לבקש "לבכות בחיקה" )כנאמר בסיפור מספר
פעמים(.
ג. מהות הפמיניזם בסיפור:
הפמיניזם בסיפור זה מתבטא במעשי גיבורת הסיפור תרצה. לדעתה,
לא ייתכן לשלול את זכות האשה לקבוע מי יהיה חתנה. אם אמה
נפגעה קשות משלילת חרותה להינשא לבחיר ליבה )מזל(, הרי היא תראה
לחברה בצורה קיצונית את מחשבתה ודרכה. היא תעשה הכל כדי להינשא
למי שהיא מחליטה, למרות התמיהות הרבות של כל הסובבים אותה.
נכון, שמזל היה אהובה של אמה, אבל לתרצה אין הדבר מפריע כלל, כי
היא רוצה להוכיח שני דברים:
א. עוול נגרם לזוג הפרוד: אמה לאה ומזל. הם יכלו להיות זוג מאושר.
אמה יכלה להיות אשה בריאה )כמו שמזל אמר לאביה של לאה: "מחלה
אחרת בלב בתך ואני יכולתי לרפא אותה, אבל אתה הרחקתני", עמ' 42(,
והנה לא רק שהיא חלתה, אלא שמחלתה הייתה אנושה כל כך, עד כדי
דעיכה מהירה למוות! והרי ברור שכל מעיינות הרפואה שמינץ בעלה
העשיר שלח אותה אליהם לא ריפאוה, כי מחלת אהבה, אי אפשר לרפא.
ומדוע חלתה במחלת האהבה? רק בגלל התערבות האב!
ב. תרצה תוכיח, שהבחירה שלה, אפילו באדם מבוגר ממנה, היא אקט של
תוכחה כלפי הנורמה, שהייתה מקובלת בגולה לפני כחמישים שנה.
רק האשה תחליט מי יהיה חתנה-בעלה, ויהי מה! למרות הסכנות
הטמונות בנישואין לאדם מבוגר )ועוד אהובה לשעבר של אמה!(, אין
היא נרתעת מהמשימה.
תרצה יכולה איפוא להיחשב כדמות של אשה לוחמת ומורדת במוסכמות
התקופה. נכון, שהסיפור מתאר את קשיי הנישואין של עלמה צעירה
לאיש המבוגר, אבל הסופר עגנון השכיל לעשות בתארו אמת אפשרית
והגיונית, דהיינו חיי הנישואין לא קלים לא למזל המבוגר ולא לתרצה
הצעירה. נכון, שברגע מסוים חושבת תרצה על מוות, אבל מחשבה זו
נשארת בגדר מחשבה בשעה של משבר.
זאת ועוד. עובדת היותה בהריון מרמזת על הצלחה. למרות הסיכון, הרי
יש תוצאות חיוביות למרד של תרצה. ואכן, בסיפור אחר של עגנון,
"סיפור פשוט", מסופר, כי נערה בשם בלומה משמשת כעוזרת בית
וכמטפלת לבן של מזל ותרצה! )"סיפור פשוט", עמ' צו( ו"בלומה יודעת
שהכל בידי האשה" )שם, עמ' צח(. במילים אחרות: אשה יכולה לגרום
לשינויים מפליגים בנורמות המקובלות בקהילה!
ד. משמעות שם גיבורת הסיפור: תרצה
את השם תרצה מסבירים מהשורש ר.צ.ה. והמשמעות היא רצון, ואכן
עז הוא רצונה לחולל מהפכה.
לחיזוק תפיסה זו אפשר להוסיף את הרמיזה המקראית הבאה:
השם תרצה מופיע בשיר השירים פרק ו', ד': "יפה את רעייתי כתרצה
נאווה כירושלים איומה בנדגלות", והכוונה במלה "נדגלות" היא נס,
דגל, ומכאן נובעת המסקנה האפשרית, שתרצה בסיפורנו היא מעין נס-
דגל למלחמה בשלילת זכויות הנשים!
זאת ועוד. למלה "נדגלות" מצטרפת המלה "איומה", והכוונה במלה
"איומה" היא הליכה עד הסוף. ומי אם לא תרצה הלכה עד הסוף!?
תרצה אינה רק נאה דורשת, אלא גם נאה מקיימת, ומנצחת!
ה. חשיבות פסקת הסיום
פסקת הסיום מחזקת את המסר והבשורה של הסיפור. מה נאמר בה?
"יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי
ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי?" )עמ' 05(.
תרצה שואלת: האם במעשי יש משהו חדש? ואכן, יש חדש. המעשה
הנועז שלה, הוא הוא החדשות )או הדבר החדש(, אשר היא רצתה
להנחיל לדורות הבאים אחריה.
פרק שלישי: סיכום המאמר
עגנון אינו שליח כל תנועה פמיניסטית. הוא גם לא הכריז על כל
תמיכה כזו. אולם ההתבוננות בשני הסיפורים "הרופא וגרושתו"
ו"בדמי ימיה" מצביעה בברור על גישה פמיניסטית מובהקת של
הסופר הדגול. אולי התקיים בסיפוריו הכלל: מתוך שלא לשמה - בא
לשמה, דהיינו, למרות שלא ממש התכוון הסופר לכתוב סיפורי מחאה
פמיניסטיים, הרי תחושתו הייתה פמיניסטית ביותר. מי שמתאר את
כאבה של האשה בגלל יחס קר ונוקשה של גבר וממשיך לתאר את מאבקה
הצודק על היחס הזה ועוד מעניק לה ניצחון במאבקה, האם לא נאמר
שהוא אוהד רציני ביותר של האשה?! )הרכילות מספרת, שעגנון לא
התייחס בעדינות לאשתו, אולם הספר "לאסתרליין באהבה", ספר
המכתבים ששלח לאשתו, מעיד על אהבתו אליה והפרכת הרכילות
הנלוזה(.
בכלל, הספרות היא במה נאותה לעורר מחאה נגד עוולות חברתיים.
עגנון אינו הראשון ולא האחרון. דבורה בארון כתבה על התמודדות
האשה נגד היחס המשפיל של הגבר כלפי האשה בסיפורה הידוע
"פראדל".
המשורר הידוע יל"ג )יהודה לייב גורדון, כתב פואמות ארוכות על
סבלה של האשה העבריה וזעק את כאבה. כולם זוכרים את קריאתו:
"אשה עבריה, מי ידע את חייך?".
גם הסופר יעקב שטיינברג כתב את "העיוורת", סיפור נוקב על יחס
הגבר אל האשה, ובסיפור תאר את מאבקה של אשה עיוורת לחשיפת
האמת, שהסתירו ממנה אמה שלה ובעלה.
אכן, אלה דוגמאות ספורות להתייחסות פמיניסטית של הספרות,
ועגנון מצטרף איפוא לשורה ארוכה של סופרים, שליוו במשך שנים את
מאבקה של האשה לעצמאות וקבלת זכויותיה הצודקות.
דינה ותרצה הן שליחות נאמנות של עגנון להתייחסות פמיניסטית
נוקבת. הן אינן רק כואבות וסובלות, אלא בפירוש נלחמות על מעמדן,
ובסופו של דבר מנצחות במאבקן.
ביבליוגרפיה
1. גולן, אפרת: קריאה פמיניסטית של "בדמי ימיה", עלי שיח 82-72,
קיץ תש"ן, 0991.
2. גינזבורג, רות: בדמי ימיה מתה תרצה, דפים למחקר הספרות,
הוצאת הספרים, אוניברסיטת חיפה, מס' 2991-1991, 8.
3. ורסס, שמואל: דמויות ונושאים חוזרים בכתבי עגנון, דפים למחקר
הספרות, אוניברסיטת חיפה, חוברת 6/5.
שאלות בעקבות המאמר על הפמיניזם בשני סיפורי עגנון
1. האם אתה מקבל את ההנחה כי אכן קיימים יסודות פמיניסטיים
בשני סיפורים אלה?
2. האם היו במאמר חלקים שהסכמת להם וחלקים שלא הסכמת להם?
3. על "בדמי ימיה": האם אתה מקבל את התפיסה כי תרצה ניצחה
בסופו של דבר?
4. האם עיון בסיפורים על פי תיזה מסוימת מוסיף לסיפור או גורע
ממנו?