על מנת להדפיס את הקובץ לחץ על יש ללחוץ על הכפתור הימיני של העכבר, ואז על שמירה בשם מוטי שלגי/ התגלות פתאומית
וכוחה
הערות לשיר "רגע אחד"/נתן זך (שיר הפותח את הקובץ "שירים שונים") 1. מבנה: א. מבנה הבתים - 3 בתים בני 5 שורות סימטריות כל אחד, אך
הבית האחרון שונה במקצת. השורה הרביעית היא בת שתי מלים בלבד. החריגה הזו במבנה
מסגירה ומבליטה את המפנה הפואנטי המתרחש בסיום. ב. פסיחות – לאורך כל השיר יש פסיחות רבות, אלמנט האהוב
על המשורר נתן זך. בשירנו הן מציינות מספר דברים: ראשית, את המעבר המהיר של הדמות
על פני הדבר: "הוא הלך/ועבר על פני".ב. שנית, הנגיעה לא-נגיעה של הדובר
בשולי האדרת של אותה דמות. שלישית, את חוסר הידיעה, את אי הוודאות באשר למהותה של
אותה דמות. כאמור, רק בסיום מתבררת זהותה. ג. חריזה – בשיר קיימת חריזה פנימית. גם אלמנט זה אהוב
על זך: אבן-תבן, קם-ים, סהרורי-לידי-בני-איתי ד. חזרות – מי יכול היה לדעת(בשני הבתים הראשונים) – לא
יכולתי לדעת(בית אחרון), מה שלא ידעתי(בית ראשון)- לא ידעתי(בית אחרון). החזרות
יוצרות הדגשה וגם מעין התנצלות, המלמדת על תחושת ההחמצה שקרתה בין שתי הדמויות:
האב והבן. 2. לשון ציורית - דימויים: ריק כמו
ציפור(הנשמה קלה), קשה כמו אבן(הגוף כבד), סהרורי כמו ים. אלה דימויים לא רגילים,
אך מאפיינים את השירה החדשה, הרבה אחרי תקופת ביאליק. מטאפורה: קם משנתו, שינה מציינת מוות. 3. ארמזים (אלוזיות, רמיזות לטקסט מסויים,
בדר"כ לתנ"ך) – האדרת מזכירה את אדרת אליהו הנביא, אשר נפלה מעליו,
ואלישע הנביא הרימה. (ר' מלכים ב יג). בניגוד לאלישע שהרים את האדרת כדי לקבל את
ההשראה הנבואית של רבו אליהו, הרי הדובר בשירנו
אפילו לא נגע באדרת. ומדוע? הוא מעיד ומתנצל, כי לא ידע כי אדרת זו
היא של איש כה מיוחד ובעצם גדול. לכאורה, הוא איש ש"לן בתבן ובזקנו הסתבכו
הזרדים", אך הוא היה גם צנוע ולא
גילה לבנו את כוחו הנבואי-רוחני. ארמז נוסף
קשור למלים "שקט" ו"ידעתי". בספר מלכים ב פרק ב מסופר כי בני
הנביאים שאלו את אלישע אם ידע כי היום ילקח אליהו אל אלוהיו, ואלישע משיב:
"גם אני ידעתי, החשו" ( שם, פסוק ג ו פסוק ה). בשירנו מבקש כאמור הדובר
שקט, וחוזר על "ידעתי", אך טוען בנימת התנצלות: "לא ידעתי, כי מי
יכול היה לדעת"! הדובר, מעין נביא מודרני, בתחילה לא ידע, אך בהמשך כן ידע,
חוה התגלות מאוחרת. 4. פואנטה: כאמור, בסיום מצויה הפואנטה: הבן שומע
את קול אביו, (שרוח הנבואה פעמה בו והוא לא ידע זאת), מדבר אליו. אם כל השיר הדמות
החולפת ליד הדובר מעלימה את פניה האמיתיות, ואיננו יודעים כלל מי היא, הרי בסיום
מתברר כי דמות זו היא אביו של הדובר. כנראה, היו יחסים קרים ביניהם, בבחינת
"שני גברים אלמים", כהבחנת נתן יונתן בשירו "אהבה מאוחרת".
עכשיו מבין הבן כי אביו קורא לו ומדבר אליו. אולם בפנייה הכפולה (בני, בני)של האב
נשמעת נימה כפולה: נימת לעג קל: אתה לא ידעת, גם אני לא ידעתי! ועוד: בכל זאת
אתה איתי (ולא נגדי...), אך גם נשמעת נימה אוהבת: "אתה במידה כזאת
איתי", בבחינת כמה סיפוק והתרצות יש לי האב כשאני חש שהבן שלי בכל זאת
"חי ומרגיש" אותי. 5. השם: השיר נקרא "רגע אחד" כי הדובר
רוצה למסור חוויה של רגע אחד בחייו, חוויה שהחזירה (או החזירה רק במחשבתו
ובהרגשתו) לו את אביו. 6. נושא השיר: יחסי אב ובנו. מפגישה מיוחדת
במינה, שהביאה את הבן להרגשה כי אביו אינו אשם ("אינני מאשים אותו"),
אלא כנראה דווקא הוא, הבן, אשם. האב המת (קם משינה=מהמוות) מופיע בחלומו של הבן,
והופעה זו מסבירה הכל: את כל מערכת היחסים השתוקה-קרירה-מנוכרת, אך מגלה גם האמת
הנסתרת: כל אחד היה בליבו של רעהו, אך משהו הפריד ביניהם. 7. סוג השיר – שיר לירי: שיר וידויי. כל
האמת של אותו רגע. ה"אני" השר במרכז. האני הדובר רוצה ומבקש לומר דבר
מה. משהו חשוב, מיוחד. לכן הוא מבקש שקט. כל השיר הוא מספר-מגלה-מתוודה בפני
הקוראים על רגע אחד, כנראה, רגע התגלות, התגלות אביו המת, על תחייתו מחדש לרגע קט.
הבן מגלה כי לא ידע כמה אביו יכול לשמש לו אב רוחני. בעצם, החזרות על "לא
ידעתי" "לא יכולתי לדעת" מלמדות גם על תחושת החמצה שמרגיש
הבן, דובר השיר. אלמנט לירי נוסף: אחדות הניגודים: אדרת נביא
המציינת עולם קדוש מתמזגת עם שינה בתבן, חול בבגדים, המציינים חולין ועולם נמוך. 8. הזמנים בשיר – השיר נפתח בהווה. הדובר
מבקש (בעצם רוצה) לומר-לספר על מערכת יחסים מנוכרת בינה לבין דמות מיסתורית, מערכת
שהסתיימה בהעלמות פתאומית ("בעוד לילה"). כל זה התרחש אי שם בעבר.
מאז הפרידה מופיעה הדמות המיסתורית ההיא מידי פעם בפעם: לפעמים ("לפעמים
אני מרגיש אותו קם"), כלומר הווה ממושך. ביבליוגרפיה
רובינשטיין בלהה, שירים ומה שביניהם, עם עובד, 2003, עמ'
185-187 (רובינשטיין רואה
ביחסי אב-בן כמשהו כללי ולא פרטי) |